מתיחה במפשעה ופציעת אדוקטור: זמני החלמה ומה באמת עוזר

כאב שמופיע ברגע אחד — בעיטה, זינוק, שינוי כיוון חד — ואז חוזר בכל האצה, הוא אחת התלונות השכיחות שמגיעות לקליניקות פיזיותרפיה, אורתופדיה ורפואת ספורט בישראל. העמוד הזה נכתב לשני קהלים בבת אחת: למטופל שרוצה לדעת כמה זמן זה ייקח ומה באמת עוזר, ולמטפל שצריך להחליט מה להכניס לפרוטוקול — ומה לא. שני הקהלים מקבלים כאן את אותם מספרים, כולל אלה שאינם מחמיאים לטכנולוגיה שאנחנו מייבאים.

מה זו מתיחה במפשעה, ומה ההבדל בינה לבין קרע באדוקטור?

מתיחה במפשעה היא פגיעה במערך שרירי המקרבים של הירך — Adductor Longus, Brevis, Magnus, Pectineus ו-Gracilis — כאשר השריר הנפגע ברוב המקרים הוא ה-Adductor Longus, במעבר שריר-גיד או במקור הגיד על עצם הערווה. ההבדל בין "מתיחה" ל"קרע" הוא הבדל של מידה ולא של סוג: מתיחה היא פגיעה בחלק מסיבי השריר, וקרע מלא הוא ניתוק של הגיד ממקורו. בדימות MRI מדורגת הפגיעה מ-0 (ללא ממצא) עד 3 (קרע מלא או ניתוק), והדירוג הזה — ולא עוצמת הכאב — הוא מה שמנבא את משך ההחלמה. חשוב להבין שכאב במפשעה אינו בהכרח פגיעת אדוקטור: האזור מכיל גם את גיד האיליו-פסואס, את דופן המפשעה, את מפרק הירך ואת עצם הערווה, וכל אחד מהם יכול להקרין כאב לאותו מקום בדיוק.

איך מאבחנים כאב מפשעה — ולמה סיווג דוחא הוא נקודת הפתיחה?

האבחון מתחיל בסיווג, לא בדימות. הסכמת דוחא (Doha Agreement, PubMed 26031643) — מסמך הסכמה שגובש בנובמבר 2014 על ידי 24 מומחים בינלאומיים מ-14 מדינות ופורסם ב-British Journal of Sports Medicine — קבע טרמינולוגיה אחידה המחלקת כאב מפשעה בספורטאים לשלוש קטגוריות: ישויות קליניות מוגדרות (כאב הקשור לאדוקטורים, לאיליו-פסואס, למפשעה או לעצם הערווה), כאב שמקורו במפרק הירך, וסיבות אחרות. הסיווג נשען על אנמנזה ובדיקה גופנית בלבד, ולכן הוא ישים בכל קליניקה ללא ציוד.

הבדיקה המרכזית היא מבחן הסחיטה (Adductor Squeeze Test), ויש לו ערך מנבא ולא רק אבחנתי. במחקר עוקבה פרוספקטיבי ב-71 שחקני כדורגל מקצועיים (PubMed 30856592, Physical Therapy in Sport 2019) נמצא כי כוח האדוקטורים האיזומטרי המרבי היה נמוך משמעותית בשחקנים שנפצעו לעומת אלה שלא נפצעו (429.8±100 לעומת 564±58.7 ניוטון). ערך מתחת ל-465 ניוטון העלה את הסבירות לפציעת מפשעה ב-72%, וערך יחסי למשקל גוף מתחת ל-6.97 ניוטון לק"ג העלה אותה ב-83%.

כמה זמן באמת לוקח לחזור לפעילות?

זו השאלה הראשונה שכל מטופל שואל, ויש עליה תשובה מדודה. במחקר עוקבה פרוספקטיבי (PubMed 32064292, Orthopaedic Journal of Sports Medicine 2020, רמת ראיות 2) עברו 81 ספורטאים גברים עם פגיעת אדוקטור חדה תוכנית שיקום מובנית מבוססת-קריטריונים, והזמנים נמדדו לפי דרגת הפגיעה ב-MRI:

• דרגות 0–2 (ללא ממצא עד קרע חלקי בינוני): חציון 13 יום עד היעדר כאב קליני, 17 יום עד סיום אימון ספורטיבי מבוקר, ו-18 יום עד חזרה לאימון קבוצתי מלא.
• דרגה 3 (קרע מלא או ניתוק): חציון 55 יום, 68 יום ו-78 יום בהתאמה.

שיעור ההישנות בשנה הראשונה עמד על 8% — אך הנתון החשוב יותר לקליניקה הוא אחר: ספורטאים שהגיעו ליעד הראשון (היעדר כאב קליני) נפצעו שוב ב-5% מהמקרים לעומת 21% אצל מי שלא הגיע אליו (p=0.048). כלומר, קיצור השיקום על חשבון היעד הקליני מכפיל את סיכון ההישנות פי ארבעה בקירוב.

מה הטיפול שהוכח כיעיל ביותר לכאב מפשעה מתמשך?

התשובה הישירה: אימון פעיל מדורג של שרירי האגן והמקרבים. זו אינה המלצה כללית אלא ממצא של ניסוי אקראי שפורסם ב-The Lancet (PubMed 9989713, Hölmich ועמיתיו, 1999). 68 ספורטאים עם כאב מפשעה אדוקטורי ממושך (חציון 40 שבועות) חולקו אקראית לתוכנית אימון פעיל או לפיזיותרפיה ללא אימון פעיל, למשך 8–12 שבועות. בבדיקה ארבעה חודשים לאחר סיום הטיפול, שבוצעה על ידי רופא שלא ידע לאיזו קבוצה שויך המטופל, 23 מטופלים בקבוצת האימון הפעיל חזרו לספורט ללא כאב לעומת 4 בלבד בקבוצת הפיזיותרפיה (יחס סיכויים 12.7; רווח סמך 95%: 3.4–47.2).

גם במניעה יש ראיה אקראית. בניסוי אשכולות אקראי (PubMed 29891614, British Journal of Sports Medicine 2019) חולקו 35 קבוצות כדורגל נורווגיות (652 שחקנים) לתוכנית חיזוק אדוקטורים המבוססת על תרגיל Copenhagen Adduction יחיד או לאימון רגיל. שכיחות בעיות המפשעה לאורך העונה הייתה 13.5% לעומת 21.3%, וסיכון הדיווח על בעיית מפשעה היה נמוך ב-41% (OR 0.59; 0.40–0.86; p=0.008). סקירה שיטתית של ניסויים אקראיים בכאב מפשעה ממושך (PubMed 37425562, 2023) מצאה שבעה ניסויים בלבד, דירגה את ודאות הראיות כנמוכה לפי GRADE, וקבעה שטיפול לא-ניתוחי צריך להיות הקו הראשון.

מה הראיות ל-PEMF בפציעות אדוקטור — והיכן הן נעצרות?

כאן נדרשת אמירה מפורשת: חיפוש ב-PubMed אינו מעלה ולו ניסוי קליני אחד של PEMF בפציעת אדוקטור, במתיחת מפשעה או בדלקת עצם הערווה (Osteitis Pubis). כל מספר שמוצג ברשת כ"זמן חזרה לספורט עם PEMF" בפציעת מפשעה אינו נשען על ניסוי ייעודי. אנחנו מייבאים את הטכנולוגיה הזו, ואנחנו אומרים את זה במפורש.

מה שכן קיים, ומה שהוא מלמד:

• הראיה החזקה ביותר לכאב רקמה רכה בכלל — ניסוי אקראי רב-מרכזי שפורסם ב-2025 (PMC11914662), פרוספקטיבי עם crossover בחמש קליניקות אורתופדיות, n=91, שכלל בין השאר מתיחות שרירים וקרעים חלקיים: הפחתת כאב של 36% לעומת 10% בטיפול שגרתי (p<0.0001) וירידה של 55% בצריכת תרופות לעומת 12%. זו ראיה לכאב, לא לזמן חזרה לספורט.
• הניסוי היחיד שמדד חזרה לספורט הוא שלילי. בניסוי אקראי כפול-סמיות, מבוקר-פלצבו ורב-מרכזי (PubMed 26903214, American Journal of Sports Medicine 2016, רמת ראיות 1) קיבלו 68 מטופלים PEMF או פלצבו לאחר ניתוח ארתרוסקופי בקרסול. אחוז החוזרים לספורט היה 79% לעומת 80% (p=0.95), וחציון הזמן לחזרה 17 שבועות לעומת 16 (p=0.69) — כלומר ללא הבדל. מי שמוכר PEMF כמאיץ חזרה לספורט סותר את הניסוי היחיד שבדק זאת ישירות.
• כאב שרירים מאוחר (DOMS) — מחקר אקראי כפול-סמיות מבוקר-פלצבו ב-30 סטודנטים בריאים (PubMed 24906295, Physical Therapy in Sport 2015) מצא שיפור בתחושת הכאב ובמדדים אלקטרומיוגרפיים לאחר PEMF — אך ללא שיפור בכוח האיזומטרי. המחקר בוצע בכופפי המרפק, לא במפשעה, ובנבדקים בריאים, לא בפצועים.
• ניסוי קליני בשיקום לאחר ניתוח — מחקר פרוספקטיבי אקראי כפול-סמיות ב-69 מטופלים לאחר שחזור רצועה צולבת קדמית בשתל מגידי ה-Semitendinosus וה-Gracilis (PubMed 18385980, Knee Surgery Sports Traumatology Arthroscopy 2008; 1.5 mT, 75 Hz, ארבע שעות ביום למשך 60 יום) הראה החלמה תפקודית מהירה יותר בקבוצה הפעילה. ה-Gracilis הוא אחד משרירי המקרבים — אך מדובר בשיקום לאחר ניתוח, לא בטיפול בפציעת אדוקטור.
• ראיות מעבדה בלבד — תרביות גיד Hamstring שנחשפו ל-PEMF במשך 21 יום הראו עלייה בביטוי סמני גיד (סקלרקסיס, קולגן I ו-VI; PubMed 41672095, Bone & Joint Research 2026), ותאי שריר שלד אנושיים הראו סגירת פצע מהירה יותר וביטוי מוגבר של HSP70 ו-SOD2 (PubMed 38068954, 2023). אלה מחקרי מעבדה — הם מסבירים מנגנון אפשרי ואינם מהווים ראיה קלינית.

איך פולסים אלקטרומגנטיים (PEMF) עוזרים במתיחה במפשעה?

התשובה הקצרה: הם מטפלים בכאב ובנפיחות שחוסמים את התרגול, לא בקרע עצמו. שלושת המנגנונים שלהלן הם ההסבר הביולוגי לאופן שבו הטיפול אמור לפעול — הם נשענים על מחקר מנגנוני ועל תוצאות בכאב שריר-שלד בכלל, ולא על ניסוי שנעשה בפציעת אדוקטור, שכזה אינו קיים.

• הגברת זרימת הדם לאזור עם אספקה דלה: מקור הגיד של האדוקטור על עצם הערווה הוא אזור עם אספקת דם מוגבלת יחסית, וזו אחת הסיבות שפציעות באזור נוטות להתמשך. הפולסים מגדילים את הזרימה הנימית המקומית, ומביאים חמצן וחומרי בנייה לרקמה המתוחה.
• הפחתת בצקת ומתווכים דלקתיים: אחרי המתיחה מצטברים באזור נוזלים וחומרי דלקת שמגבירים את הלחץ ואת הכאב. השדה האלקטרומגנטי משפיע על חדירות קרום התא ומסייע בפינוי שלהם.
• אנרגיה תאית (ATP) ובנייה מחדש של הרקמה: תיקון סיבי שריר וגיד הוא תהליך יקר אנרגטית. גירוי אלקטרומגנטי מעלה את הפעילות המטבולית בתא ואת ייצור הקולגן — הבסיס לרקמת החיבור שנבנית מחדש.

מה שהמנגנון הזה אינו מוכיח: שהטיפול מקצר את הזמן עד החזרה לספורט. הניסוי היחיד שמדד את זה — כפול-סמיות, מבוקר-פלצבו, 68 משתתפים (PubMed 26903214) — לא מצא הבדל. לכן ההבטחה שאנחנו מוכנים לעמוד מאחוריה היא צנועה יותר ובטוחה יותר: פחות כאב מאפשר להתחיל את התרגול מוקדם יותר ולהתמיד בו, והתרגול הוא הרכיב שהוכח כמשנה תוצאות (PubMed 9989713, יחס סיכויים 12.7).

מה מחפשים בגוגל, וכיצד זה מתורגם לאבחנה

מטופלים כמעט אף פעם אינם מחפשים את המילה "אדוקטור" — הם מחפשים את התסמין. כך נשמעות אותן תלונות בשפה קלינית:

ההבחנה הזו אינה סמנטית: ארבע מתוך חמש התלונות האלה יכולות להגיע ממקור שאינו האדוקטור, וטיפול שמתחיל לפני שהמקור זוהה הוא הסיבה השכיחה לכך שכאב מפשעה נמשך חודשים.

מתי PEMF כן רלוונטי בפרוטוקול האדוקטור

ההיגיון הקליני שנשאר עומד אחרי כל האמור לעיל הוא צר וברור: PEMF הוא תוספת להפחתת כאב ובצקת שנועדה לאפשר להתחיל את האימון הפעיל מוקדם יותר ולהתמיד בו — משום שהאימון הפעיל, ולא הטכנולוגיה, הוא מה שהוכח כמשנה תוצאות. הוא רלוונטי במיוחד למטופל שהכאב מונע ממנו לבצע את תרגילי החיזוק, ולמטופל כרוני שכבר עבר סבבי מנוחה ומשככי כאבים חוזרים. הוא אינו תחליף לאימון, אינו מקצר את זמני החזרה שנמדדו במחקר, ואינו מטפל בסיבה המכנית — חוסר איזון כוח בין מקרבים למרחיקים.

1. אבחון וסיווג — סיווג דוחא, מבחן סחיטה עם מדידת כוח, ושלילת הרניה ספורטיבית, פתולוגיה של מפרק הירך ומעורבות עצבית. דימות MRI כאשר קיים חשד לדרגה 3.
2. קביעת קו בסיס מדיד — VAS, שאלון HAGOS וכוח אדוקטורים בניוטון. ללא מדידה בתחילת הדרך אין דרך לדעת אם משהו עבד.
3. שלב מוקדם — PEMF להפחתת כאב ובצקת, במקביל להתחלת טעינה איזומטרית עדינה ברמת כאב נסבלת.
4. שלב הבנייה — תוכנית Copenhagen Adduction מדורגת, שהיא הרכיב בעל הראיה האקראית. תדירות טיפולי ה-PEMF: 1–2 בשבוע, ובמקרים חמורים עד שלושה עם יום הפסקה ביניהם.
5. הערכה מחודשת כל 3–4 טיפולים — VAS, HAGOS וכוח אדוקטורים. אם אין שינוי במדדים לאחר 6–8 טיפולים, יש לבחון מחדש את האבחנה ולא להאריך את הסדרה.
6. חזרה לפעילות לפי קריטריונים — תחילה היעדר כאב קליני, אחר כך אימון מבוקר, ורק אז אימון מלא. הנתונים מראים שדילוג על היעד הראשון מעלה את ההישנות מ-5% ל-21%.

השוואה: PEMF לעומת החלופות השמרניות לכאב מפשעה

שאלות נפוצות

כמה זמן לוקח להחלים ממתיחה במפשעה?

בפגיעות דרגה 0–2 ב-MRI, החציון שנמדד ב-81 ספורטאים היה 13 יום עד היעדר כאב קליני ו-18 יום עד חזרה לאימון קבוצתי מלא. בקרע מלא (דרגה 3) החציונים היו 55 ו-78 יום בהתאמה. הטווח רחב — טווח בין-רבעוני של 14–27 יום בדרגות הקלות — ולכן חזרה לפעילות צריכה להיקבע לפי קריטריונים תפקודיים ולא לפי לוח זמנים.

האם PEMF מקצר את הזמן לחזרה לספורט?

לא הודגם שכן. הניסוי היחיד שמדד חזרה לספורט ישירות (ניסוי אקראי כפול-סמיות מבוקר-פלצבו, n=68, AJSM 2016) לא מצא הבדל: 79% מול 80% חזרו לספורט, וחציון הזמן היה 17 שבועות מול 16. ההצדקה לשימוש ב-PEMF בפרוטוקול היא הפחתת כאב שמאפשרת להתחיל אימון פעיל מוקדם יותר — לא קיצור זמן ההחלמה עצמו.

מה ההבדל בין פציעת אדוקטור להרניה ספורטיבית?

פציעת אדוקטור היא פגיעה בשרירי המקרבים, לרוב ב-Adductor Longus במעבר שריר-גיד או במקור הציבי. הרניה ספורטיבית (Athletic Pubalgia) היא הפרעה בדופן המפשעה האחורית ובגידי שרירי הבטן התחתונים, ללא הרניה אנטומית אמיתית. שני המצבים גורמים לכאב מפשעה אך דורשים פרוטוקולים שונים לחלוטין, ולכן האבחון המבדל קודם לכל טיפול.

האם אפשר למנוע הישנות של מתיחה במפשעה?

הראיה הטובה ביותר היא לתרגיל Copenhagen Adduction. בניסוי אשכולות אקראי ב-652 שחקני כדורגל, תוכנית המבוססת על תרגיל יחיד זה הפחיתה את הסיכון לבעיות מפשעה ב-41% (OR 0.59). בנוסף, כוח אדוקטורים איזומטרי מתחת ל-465 ניוטון נמצא קשור לעלייה של 72% בסבירות לפציעה — ולכן מדידת כוח היא כלי מניעה ולא רק כלי אבחון.

אילו התוויות נגד יש לטיפול PEMF?

התוויות נגד מקובלות: קוצב לב או דפיברילטור מושתל, הריון, ממאירות פעילה באזור הטיפול, זיהום פעיל או פצע פתוח באזור, ואפילפסיה לא מאוזנת. בנוכחות שתלי מתכת סמוכים נדרשת התאמת פרמטרים. ההתוויות הללו הן החלטה קלינית, ולא פורמליות בלבד — יש לקבל אותן מהרופא המטפל ולא לעקוף אותן. הטיפול אינו מיועד לשימוש עצמאי ללא הערכה מקצועית מוקדמת.

האם הטיפול מתאים לכל גיל?

ההחלטה היא רפואית ופרטנית. הראיות שהוצגו בעמוד זה נאספו במבוגרים — הניסויים בכאב מפשעה בוצעו בספורטאים בוגרים, וניסויי ה-PEMF שצוטטו כללו מבוגרים בלבד. אין בעמוד זה ראיה התומכת בטיפול בילדים או במתבגרים, ולכן שימוש באוכלוסייה זו מחייב שיקול דעת של רופא ואינו נגזר מהנתונים שכאן.

מעל 70 קליניקות בישראל כבר שילבו PEMF בסל הטיפולים שלהן — ובפציעות מפשעה היתרון המעשי שלהן אינו במספר שהטכנולוגיה מייצרת, אלא בכך שהיא מאפשרת להתחיל את האימון הפעיל, הרכיב שבאמת משנה תוצאות, מוקדם יותר ובכאב נמוך יותר. מטפלים המעוניינים להעמיק יכולים לעיין במדריך היעילות והבטיחות, בהשוואה לגלי הלם וללייזר, בסקירת הערך המוסף בשילוב עם טיפול קיים ובסקירתו המקצועית של פרופ' גבי זייליג. מטופלים המחפשים מטפל יכולים לאתר אותו במפת הקליניקות, ולקריאה על אותה פציעה בשפה יומיומית ראו ממה נגרמים כאבים ומתיחות במפשעה.